לאחר חרם שנמשך שלוש שנים מספרת ליאת (שם בדוי) על הביטחון העצמי שירד ועל הדרך בה היא התגברה: "הייתה לי חברה אחת. בזכותה היה לי עם מי לשחק בהפסקות"
כתבו: הדס רפאלוב ונרקיס בריימוב, ביה"ס הרא"ה
תופעת החרם במסגרות החינוכיות פוגעת בעשרות תלמידים מדי שנה, בעיקר בבתי הספר היסודיים. בבית הספר הרא"ה בשדרות, נאלצה ליאת (שם בדוי) להתמודד לבדה עם החרם בעקבות החלטת חבריה לכיתה להפסיק לדבר איתה.
"זה התחיל כבר בכיתה א'. הייתי ילדה מלאה וכל הכיתה ירדה עליי והילדים קראו לי בשמות", היא משתפת. "אמרו לי שאני 'בבון' ו'שמנה'. הביטחון העצמי שלי ירד בגלל החרם. התגברתי והביטחון לאט-לאט חזר. לפעמים הייתה גם אלימות פיזית, אבל ידעתי להגן על עצמי".
איך הרגשת?
"הייתי עצובה והייתה לי רק חברה אחת. בזכותה היה לי עם מי לשחק בהפסקות, אבל עדיין הרגשתי בודדה".
פנית למבוגר?
"כן. סיפרתי הכל לאמא שלי והיא ביררה מי היה מעורב והתקשרה להורים בכיתה. זה היה קשה כי זה לא עזר והחרם המשיך גם אחרי שהיא פנתה למורה שלא הצליחה לשנות את המצב. ביחד פנינו למנהל שהגיע לשיחה עם הכיתה שלי. זה קצת עזר והם חזרו לדבר איתי, אבל הם כבר פגעו בי והיה לי קשה. רק בסוף כיתה ג' החרם הסתיים כי הגיעה מורה חדשה והיא טיפלה בזה".
זה עדיין משפיע אליך?
"כן. כשאני נזכרת בחוויה הזו אני נהיית עצובה. זה כואב וגם היום ממשיכים עם כינויי הגנאי. אני פשוט לא מתייחסת יותר. ילדים אחרים צריכים להבין שזה משהו שמשפיע גם אחרי שהוא נגמר. חרם גורם למחשבות לא נעימות ולחוסר ביטחון".
